החלטה בתיק רע"א 14585-07-11

מונחת בפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופטת ליפשיץ-פריבס) מיום 9.6.2011 (להלן: " ההחלטה") לפיה, לא התיר בית המשפט למבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית, לא חייב את המשיב לגלות את מסמכיו ולחלופין, לא התיר למבקשת למחוק את התביעה.

אלה העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין .

בבית משפט קמא מתבררת תובענה לסילוק ידו של המשיב מדירת המבקשת. ביום 22.2.2010, הגישה המבקשת כתב תביעה (תא"ח 45/10), שנפתחה כ" תביעה לפינוי מושכר", לפי פרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"). לכתב התביעה צורף תצהיר מנהלת המבקשת ונספחים לביסוס עילת התביעה. בהמשך, הועבר הדיון לסדר דין רגיל.  ביום 18.11.2010, קבע בית המשפט את סדרי הדיון בתובענה ולענייננו,  כי הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים תוך 45 יום, המבקשת תגיש את עדויותיה הראשיות בתצהירים בתוך 30 יום נוספים ולאחריה המשיב, בתוך 30 יום מיום קבלת תצהירי המבקשת. המשך הדיון נקבע לשמיעת הראיות ליום 23.3.2011. בית המשפט קבע את הדיון לעיון בפניו לשם בחינת הצורך בישיבת קדם משפט נוספת.

ביום 9.2.2011 ובעקבות בקשת המשיב למתן הוראות, בעניין " השלמת הליכים מקדמיים" ולאחר שהמועדים לביצועם חלפו זה מכבר, קבע בית המשפט, כי משלא הוגשה בקשת המבקשת בקשר לאי קיום ההליכים המקדמיים או למתן אורכה, יפעלו הצדדים על פי החלטתו לעניין הגשת תצהיריהם.

ביום 10.2.2011, הורה בית המשפט על דחיית ישיבת ההוכחות, נוכח העדר תצהירי המבקשת. בין לבין, הוגשה בקשת המבקשת, לאחר שהוחלף הייצוג בעניינה, למתן אורכה להגשת תצהירי עדות ראשית. בהחלטת בית המשפט, מיום 23.3.2011 נקבע, כי בהמשך להחלטותיו הקודמות ומשלא הוגשו תצהירי המבקשת, עד למועד שנקבע, לא ניתנת הזדמנות נוספת למבקשת לעשות כן, מלבד תצהירה של מנהלה, כפי שהוגש בתמיכה לכתב התביעה. בית המשפט הדגיש את מחדליה הדיוניים של המבקשת והתנהלותה הנפסדת, לעניין העדר הגשת תצהיריה והטיל עליה הוצאות בשיעור שקבע. בסיכום החלטתו, הורה בית המשפט למשיב להגיש את תצהיריו עד למועד שנקבע.

בהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט, מיום 9.5.2011, לאחר שהתבקש לעיין מחדש בהחלטתו מיום 23.3.2011, נקבע, כי אין להתיר לתובעת להגיש תצהירים נוספים ובלשון בית המשפט קמא "..אני דוחה את הבקשה להתיר לתובעת להגיש תצהירים מטעמה במסגרת של בקשה לעיון מחדש, שאינה בסמכותי".

בהחלטה נשוא הבקשה, נקבע, נוכח העדר הסכמה מצד המשיב, כי בקשת המבקשת,  למחיקת התביעה, נדחית. כמו-כן, נדחתה הבקשה " להורות כיום" למשיב להגיש תצהיר גילוי מסמכים, לאחר שזה הגיש את תצהיר עדותו הראשית.

כאמור, המבקשת איננה משלימה עם ההחלטה. לטענתה, טעה בית המשפט קמא שלא התיר לה להגיש את תצהיר עדותה הראשית, אף שברור שלא ניתן יהיה להוכיח את תביעתה, נוכח האמור. כמו-כן, הוסיפה וטענה, כי לא ניתן יהיה להבטיח, כי בפני בית המשפט יוצגו כל העובדות הרלוונטיות ולא ניתן יהיה לברר את המחלוקת ביעילות וכהלכה. המבקשת הוסיפה וטענה, כי למשיב לא יגרם כל נזק. המבקשת הדגישה, כי מחדליה לעניין הגשת תצהיריה, במועד שנקבע, נבעו בשל רשלנותו של בא-כוחה הקודם, שנמנע מלהגיש את תצהיריה, במועד שנקבע ומבלי שהייתה מודעת להתנהלותו. לפיכך, טענה, כי טעה בית המשפט בכך שנקט בסנקציה דיונית קיצונית בשעה שלא התיר לה להגיש את ראיותיה ולחלופין, טעה, משלא נענה לבקשתה למחיקת כתב התביעה.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, שאין היא מצריכה תשובה ודינה להדחות.

עיקר טענתה של המבקשת נוגעת לעניין דחיית בקשתה להגיש תצהיר עדות ראשית. מעיון בהחלטות בית משפט קמא עולה, כי החלטתו לעניין זה ניתנה כבר ביום 23.3.2011, שם נקבע "... כי לא יוגשו תצהירים מטעם התובעת...". בהחלטה נוספת מיום 9.5.2011, במסגרת בקשה לעיון מחדש, קבע בית המשפט, כי זו אינה בסמכותו וממילא, דחה את בקשתה להגשת תצהירים. המבקשת לא השיגה על החלטות בית משפט קמא. תקנה 399 לתקנות קובעת, כי המועד להגשת ערעור ברשות על החלטה, הוא 30 יום, מהיום שבו ניתנה ההחלטה. בענייננו, המועד להגשת בקשה לרשות ערעור, בעניין הגשת תצהירי עדות הראשית של המבקשת, חלף זה מכבר, שכן, לכל המאוחר היה על המבקשת לנקוט בהליך השגה על החלטת בית משפט קמא, תוך 30 יום ממועד מתן החלטתו, ביום  23.3.2011 ולמצער, 30 יום ממועד מתן החלטתו, בבקשה לעיון מחדש, ביום 9.5.2011 ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה (בש"א 7548/97 יעקובוביץ נ' יעקובוביץ, פורסם בנבו, 27.01.1998).

ודוק, בגדר ההחלטה, נשוא בקשת רשות הערעור, לא נקבע דבר, לעניין הארכת מועד להגשת תצהירי עדות הראשית ומשכך, לא רשאית המבקשת להשיג על החלטות קודמות, במסווה של ערעור, על ההחלטה,  משאין בה כל התייחסות לעניין הנדון. כללו של דבר, דין הבקשה, לעניין הגשת התצהירים להדחות על הסף ונדמה, כי הדברים ברורים.

גם השגת המבקשת, על  החלטת בית משפט קמא, לפיה, נדחתה בקשתה להורות למשיב להגיש תצהיר גילוי מסמכים, דינה להדחות על הסף, שכן על פי הקבוע בסעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי ההחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט לתקנות (שעניינן, הליכים מקדמיים). מכאן, נשלל מן המבקשת מתן רשות ערעור בעניין זה (ראה והשווה: רע"א 8557/10 ש. י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ ואח', פורסם בנבו, 31.07.2011). 

בנוסף, הטענה החלופית, בעניין דחיית בקשת המבקשת להפסקת התובענה, דינה אף היא להידחות. הטעם העיקרי לכך, הוא, שמדובר בהחלטת ביניים, בעלת אופי דיוני, אשר המבקשת תוכל להשיג עליה, אם יהיה צורך בכך, במסגרת ערעור בזכות בתום ההליך .

אזכיר, כי העיקרון  המנחה הוא, כי " ..ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה " (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל , מיום 11.12.01). היינו, יש לאפשר להליך להתנהל עד תומו, ברצף וללא פיצול ההתדיינות בין הערכאות, ולהשיג גם על החלטות הביניים, ככל שיוותר הצורך לעשות כן, לאחר שיינתן פסק הדין ותתברר התמונה הכוללת על פיו. כלל זה יפה שבעתיים במקום שהמדובר החלטות הערכה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך שבפניה, שבעניינן, הלכה פסוקה היא, כי ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב (רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום, פורסם בנבו, 10.6.2009; רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין, פורסם בנבו, 6.4.2009). לפיכך, תימנע ערכאת הערעור מלבחון את ההחלטה במסגרת בקשה לרשות ערעור, אלא במקרים חריגים, כאשר ההחלטה שמבקשים לערער עליה נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 6827/98 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עירית נצרת עילית , מיום 14.7.99). לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהלכה זו (ראה והשווה: רע"א 3653/11 רמי דבורי נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פורסם בנבו, 21.7.2011). 

" יתרה מזו אפילו סבורה ערכאת הערעור, שראוי הוא להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העקרון של אי התערבות " (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד מד(2) 206, 211 (1990)).

בענייננו, התיק קבוע להוכחות למועד קרוב ליום 07.09.2011, ויש להניח שפסק הדין יינתן בסמוך. לאחר שיינתן פסק הדין תוכל המבקשת להעמיד לבחינתה של ערכאת הערעור ולביקורתה את תוצאתו של ההליך, כמו גם את המהלכים הדיוניים שהובילו לכך.

למעלה מהצורך, דין הטענה להדחות, לגופה. כפי שעולה ממסמכי תיק בית משפט קמא, המבקשת פנתה להפסקת התובענה על דרך של מחיקה וזאת, לאחר שבקשתה הקודמת, להגשת עדויות ראשיות בתצהירים נדחתה. המשיב התנגד לבקשה ומשכך, קבע בית המשפט, בגדר ההחלטה, כי בנסיבות אלו אין מקום להיעתר לבקשה. אכן נכון, בחינת ההליכים בבית משפט קמא, לאחר שהוגשו ראיות המשיב, מעלה בעליל, כי קבלת הבקשה, היה בה משום שלילת יתרון מהמשיב, שרכש במהלך ההתדיינות והפסקת התובענה בנסיבות אלה, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט מצד המבקשת (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פד מו(3) 738, 744ז).

המבקשת חדלה מלהגיש את עדויותיה הראשיות בתצהירים, חרף הזדמנויות שניתנו לה ואין לראות ביחסים שבינה לבין בא-כוחה הקודם, שאינם מעניינו של בית המשפט (בש"א 7364/05 כהן נ' דגן, פורסם בנבו, 25.08.2005), עילה מספקת למתן אורכה להגשתם, תוך שיבוש סדרי הדין בתובענה ומכאן,  כי ניסיונה להפסקת ההליכים, בנסיבות אלה,  מהווה, לכאורה, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט שאין להתירו.

סוף דבר, הנני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה הבקשה לא ייעשה צו להוצאות. הערבון יושב למבקשת.